כמה זה רחוק מלהיות המציאות שלי....
הקשר שלי עם גברים הפך להיות מקרי בהחלט
(שנה ושמונה כבר)
הלב שלי כלכך משתוקק לביחד, אבל שנייה אחרי כלכך לא.
לנצח ללא פורקן.
ואם אני מנסה בכל זאת, וואו איזה סבל.
משהו מהותי בי צריך להשתנות כנראה כדי שהמצב הזה ישתנה,
וכנראה שכשכן ארצה, זה יהיה אחרת מכל מה שידעתי.
"והנה עם כל המטפלת המצטיינת שאת וזה לא עוזר לך בכלום.. תקועה בברוך"
אמרה מדריכה שהייתה לי, וצדקה.
אני במסע.
ואם לא הייתי סובלת כלכך אז בטח הייתי נהנת, אבל בחייאת דרדסבא אין לי כוח כבר, מתי מגיעים?
נ.ב.
אז יש לי סלון, מה שכלכך הרבה זמן לא היה, וזה מרגיש טוב :)
;){kind=link}