הופך אותך לפוסט טראומטי.
וכל התרוממות מהפוסט טראומה
הופכת אותך לגיבור על.
וזה כל הזמן תנועה בין מוות לכוחות על
וכשאתה מרגיש את הירידה למטה, אתה בפאניקה מטורפת
ועד שלא תתרומם אתה תהיה במוות
וכל החיים ימותו איתם
וכשתרגיש את העלייה, אתה תנשום לרווחה
וכשתהיה שם, בפסגה לתקופה, זה יהיה אושר עילאי להציג את מוזיאון המדליות שלך
ואתה תהיה בתחושה שהכל מאחוריך ואתה נהנה מאתגרים ורוצה עוד
וכשיבוא האתגר הבא הכל יתחיל מההתחלה.
אנשים רגילים לא יודעים מה זה מוות, אני מקנאה בהם
אנשים רגילים לא יודעים מה זה להיות גיבור על, הם מקנאים בי
אנשים רגילים בחיים לא ירגישו כזאת שנאה לאדם שהם אוהבים, כמו שאני ואתה הרגשנו
אנשים רגילים בחיים לא ירגישו כזאת אהבה לאדם שהם אוהבים, כמו שאני ואתה הרגשנו
-
אני סיר לחץ בחודשיים האחרונים
הנפש שלי צריכה לבנות את עצמה ללא החממה הלימודית שחייתה בה 3 וחצי שנים.
אני פוגשת את כל הקשיים שהיו לפני, וצריכה ליישר אותם, להפנים את הטוב מהחממה ולענות לרע
ואני רכבת הרים לגמרי
השדים מהעבר עולים, הם הופכים אותי לגמרי, אני מתרוקנת עד העצם מכל הטוב, מגיעה עד הקצה, לא נושמת כבר, קשה לי כלכך
נותנת פול גז ומתרוממת כן
אבל כל יום הוא נפילה מחדש.
יהיו מלא כאלו, עד שאני אצליח לייצב גם את המשבר הזה, המקצועי
לבנות מקורות טובים ויציבים, מחדש בחוץ
משפחה יקרה שלי אני שונאת אתכם כלכך, הלוואי ולהרוג אתכם היה הורג את הכאב הזה
כי אם כן, הייתי עושה את זה מבטיחה לכם
ואני לא בת 15, ואני לא "כועסת וזה יעבור לי מחר".
אני בנאדם מבוגר שמבין אחרי כלכך הרבה שנים של סבל גיהנום מי אחראי לזה.
רעיון: אולי נעשה כמו יום הזיכרון לניצולי שואה, יום הזיכרון לניצולי פוסט טראומה..
יום שבו נרסס גרפיטי של "לא נשכח ולא נסלח" ונכתוב שירי זעם ושנאה ועצב ושבר ונבכה ביחד. נתאחד. נידע שיש עוד כמונו.
שנגיד תודה לעצמנו שהצלחנו לשרוד את ניסיון הרצח שלנו. נהלל את הכוח שלנו ואחד של השני.
לבסוף, נחייך חיוך של זעם ונגיד להם "לא הצלחתם, מסתבר שאני עדיין בחיים"
ועכשיו ברצינות, אני חושבת שאני אפתח מרכז כזה, קבוצות כאלו, סשנים
אני אגדל את כל הפוסט טראומטים שהם כמוני
אני כבר מגדלת, אבל ככה זה יהיה גדול יותר
אסיים לתקן אותי, אתקן אותך, ונפתח ביחד?
מה אתה אומר בייבי?
;){kind=link}