יש מצב שהאובססיה ההזויה הזאת נגמרה?
שנתיים וחצי.
הוא מדבר את הטראומה שהיא כמו אצלי. זאת שהייתה מנותקת. שיש בה גם פגיעה מינית.
והוא דיבר את עצמו והרגשתי את הפגיעה שלי והוא היה כלכך אוהב מינית וכלכך קרוב
והוא הצליח לנשק את הפצעים שלי. ואז אחריי זה איפשר לי להיות מודעת לרע הנוראי, כי הוא כבר עשה לי חוויה מתקנת.
כמו שהיו בפנטזיות שלי, שהייתי חולמת על הבחור שיתקן את העוול.
ותמיד התחושה אליו הרגישה חזקה מדי, ודיסוציאצטיבית מאוד, והייתי קורסת נפשית
אבל כשהייתי שוקעת לגמרי בתחושה אחרת לא הייתי מבינה למה לעזאזל הרגשתי אליו משהו
וכשהייתי חווה אותו נקי הייתי אומרת שהוא בכלל מוזר ואנחנו לא קשורים בכלל
ובכללי לא הייתי מרגישה אותו, הייתי מרגישה תחושות. אמורפיות כאלו. לא הוא באמת. השלכה לגמרי.
ובשבועות האחרונים הטראומה מהמשפחה שלי ממש ברורה לי
ובשבועות האחרונים התקרבתי יותר למישהו שהיה חבר שלי, ואנחנו אוהבים ויש חיבור ממש ופתאום אני מרגישה איך באמת הלב שלי מרגיש כשהוא מגיע הבייתה... ואיך נראים אנשים שאוהבים אותי, ואיזה אישיות יש להם. ואיך האישיות שלי נראית, ששכחתי כלכך.
וכשאני ממש עם החבר מתגנבת אליי תחושה שהבחור רק מוזר. פתאום אני ממש רואה מי הוא, ולא את התחושה שהשלכתי עליו.
מרגיש לי שמן הסתם הוא לא המאץ' שלי.
אני הרבה יותר מתקשרת ואנושית ממנו, ממה שאני חווה ממנו.. והוא לא הגשמה שלי ולא כלום
הוא המאץ' של הטראומה שלי. ואולי סיימתי את המסע הזה כבר....
ואני מודה לו על מה שהוא היה, אבל זה היה רק פרק אחד בחיים שלי, זה לא כל הספר שאני.
ואולי סוף סוף הלב שלי יחזור אליי?
וסוף סוף יחזור אליי הרצון לחפש את הבחור שיהיה השלמה שלי? שנהיה כפפה ליד, בכל החלקים שלנו
והיום אחרי שאני יודעת את הטראומה שלי וקיבלתי תיקון אליה,
אולי גם החלקים הפגועים שלי יהיו נוכחים עם בחורים... ואני ארגיש מחוברת ואחיה את כולם.
ואולי סוף סוף יסתיים המסע הזה, של לנהל מערכות יחסים עם אנשים שהם החלקים הפגועים שלי, כי זה רק זה תמיד.
ותמיד החלקים הטובים והשמחים שלי לא נמצאים ואני תמיד מתוסכלת,
כי כשטוב לי תמיד הייתי מנותקת מהרע.
ואולי היום אני כבר לא אתנתק, כי אני יודעת את הרע. במלואו. בזכות הבחור הזה.
ואני כלכך מתגעגעת לחיות את החלקים הטובים שלי כבר.. המתפקדים, האוהבים, השלמים, המדהימים, עם התחושה המתוקה והמיוחדת הזאת.. של העומק הייפייפה הזה.. אבל הפעם אולי הוא יהיה במלואו? כי אני חושבת שאני סוףסוף במלואי מולי.
ובאתי להגיד שמזל שהוא לא ידע על כל זה כי זה רק מסע שלי... אבל בעצם, הוא די ידע חח
לא כמו שהמציאות הייתה, אבל ידע מספיק. שלוש פעמים שהגעתי אליו עם השברים של הלב שלי, מבקשת שיחזור אליי ומקבלת סירוב. סירוב אכזרי ונוראי.
וזה לא שינה כלום, הרגשות המשיכו לדפוק.
כן, כי הייתה להם סיבה.
ואולי, סוף סוף סיימנו???
זהו אני יכולה ללכת לחיות את עצמי? מה, הלב שלי והתחושת אדם שאני אשכרה חזרו אליי?
הלוואי וזה יחזיק גם מחר.
;){kind=link}