אבל זה מה שקורה לי.
ולהיות בחוץ בעולם בסביבת אנשים "בריאים" שלא מבינים ולא מזדהים ולא ממשיכים אותי, אלא להפך רק מבקרים, חווים אותי כאובססיבית ומעייפת ותקועה ודכאונית, וחיה בסרט, זה ממש לא עוזר לי.
הדבר היחיד הוא שנוצר לי חוצץ מולם. ואני לא רוצה לצאת בכלל לעולם. כי אני חיה את הסיפור איתו, זה מה יש.
וזה ענק בחיים שלי, כמו הדיכאון המטורף שחוויתי בעבר.
ואם אין לזה תוקף בחוץ אז אני לא אהיה בחוץ.
אבל זין, אני לא רוצה להסתגר, לא מגיע לי, ואני גם צריכה כסף חח
אני רוצה לחיות בחוץ עם זה, אני לא דפוקה! ונמאס לי לשתוק את הסיפוק איתו כי אין לזה מקום
אני רוצה אנשים להיות איתם, שיבינו.
שיתנו לי להיות כל מה שאני, על כל החלקים שלי. ואני כמו שאני בסיפור המטורף הזה איתו הוא כל החלקים שלי היום.
ואני לא דפוקה, אני פוסט טראומטית וככה המערכת הנפשית שלי נראית
רק בטוב היא נעימה לכם ואתם רוצים בה.. כשזה מסובך אתם מצפים ממני להתיישר כבר
אני לא מקולקלת ואני אתעקש לצאת החוצה ולמצוא אנשים שיתנו לי מקום לחיות את הסיפור הזה איתו
ואולי כשזה יהיה לזה מקום כמו שצריך אני אחפור את זה הרבה פחות בתוך עצמי
וברגע שזה יראה לעולם הגיוני ובסדר אני אפסיק להיות בהלם מזה, ואפסיק לחפש עדויות שזה אמיתי, או הגיוני או תקין.
אלא פשוט אדע שזה מה שזה. ככה פשוט התוקף. ושזה בסדר ואני בסדר.
ואולי האובססיה תפסיק ותישאר רק התחושה כמו שהיא מלאה בתוכי.
ואולי אני אשכרה אצליח לעשות איתה משהו, מבלי להרגיש שאני כלכך כלכך כלכך דפוקה שאני מרגישה את זה.
אולי זה יפסיק להיות אובססיבי בראש שלי
"כן זה באמת קורה וככה זה נראה"
"כן זה נורמלי והגיוני"
"כן יש עוד אנשים שחווים את זה ככה"
אני יכולה לחיות בחוץ כי יש לי תוקף להיות את זה, כי בעולם בחוץ יש עוד אנשים כמוני











