דממה.

הלכתי כדי לחבר את הלב שלי, להיות את הרגשות האמיתיים למולם. היה קשה רוב הזמן. שתקתי הרבה. התאמצתי לא להיות נחמדה מזויפת, כמו שאני רגילה. 

זה היה קשה. 

הרגשתי את הדממה שלי ואת הלא קיום שלי לצד אנשים. את השתיקה האנושית. 

זה היה קשה. 

התכוננתי מלא לפני. 

היה לי קשה גם באוטו בחזרה מהם. הרגשתי את הכאב והעצב מתפרק ממני. גם עכשיו קצת קשה. 

מותר לי להתנחם במשהו אוהב יותר, שהוא שלי. מותר לי. מותר לי להתרפק עכשיו לתוך כן קשר ולתוך כן אהבה. 

הדבר היחיד הנחמד היה שסבתא שלי שכבר בקושי מתקשרת הייתה שמחה שהגעתי. והבנתי שהיא כבר לא מזהה חלק מהאנשים, ואותי כן, אז היה לי נחמד שעשיתי לה טוב בלב. 

שבתכלס זאת הייתה הסיבה שהגעתי לשם. ברור שרוב התקשורת הייתה המשפחה ולא היא. 

קשה קשה קשה. 

הצבתי אתגר, עמדתי בו כמה שיכולתי. 

עדיין מרגיש לי רע. וגם שם הרגשתי רע. אבל הייתה לי מטרה. 

קשה שהאמת מול המשפחה שלי היא רעה כלכך. אמת של דממה אנושית בתוך הביחד. 

עצוב שזאת האמת. 

משפחה זה לא דבר רע, זה יכול להיות ממש נחמד וטוב.. זה בסך הכל קבוצת אנשים שנמצאים ביחד. יש לזה אחלה פוטנציאל. 

חבל שזה המימוש של הקבוצה הזאת 'שלי'.