אני לא מרוצה מהעבודה אבל הבטחתי לעצמי לעשות חושבים לגביה, להבין מה רע לי ולחפש משהו אחר מהתסכול. אני לא רוצה לעזוב עכשיו כי זה יחזיר אותי למצב הפאסיבי הקודם, וגם אני חייבת כסף.
זה כן עושה לי טוב לשחרר קצת את הראש, לפני שנתיים כשהתחלתי במסע הזה רציתי כל דקה אפשרית עם עצמי כדי לנתח את הנפש שלי. היום אני יודעת מלא והמיליון זמן פנוי הזה נהפך לחסר מטרה, זה נהפך ללופ של דברים שכבר עיבדתי ואז אני כבר במצב של חוסר עשייה, וחוסר עשייה לא טובה לי.
הרבה זמן חיכיתי שהשלב של הקריסה לתוך עצמי יעבור, הוא היה הרבה יותר ארוך ממה שחשבתי.. אבל תודה לאל, אני סוףסוף מרגישה שיש לי עניין לחיות את החיים בחוץ, אבל בעיקר שיש לי פנאי בנפש להתעסק במשהו אחר, כבר אין לי מיליוןןןן עניינים אישיים על הראש, העניינים התייצבו, הם מוכרים וידועים.
עדיין מאוד עמוס לי בנפש, אבל זה כבר לא מרגיש חדש, זה מרגיש גדול והמון אבל מוכר. ובעצם זאת הנפש החדשה שלי. ככה אני אחיה למול העולם, כל דבר יקבל התבוננות עמוקה מאוד ועם תפעול רציני.
העניין הוא שכשזה התחיל זה היה ממש קשה להתרגל לזה, וגם היו מיליון דברים שהייתי צריכה לפענח וזה היה מאוד מעיק.
העומק הענקי הזה הגיע לכל דבר, גם בעולם הפנימי וגם בחיצוני, אבל כשהפנימי עוד לא היה מעובד, לא יכולתי להתעסק בעומק החיצוני, זה היה לסדר בית של אנשים אחרים כשהבית שלי מבולגן מאוד.
היום, הבית שלי מסודר, או אני יודעת איך לסדר אותו בצורה שאני אוהבת, וכשהוא מתבלגן אני רק מבצעת, לא צריכה לבנות תוכנית.
ותרתי משמע בית, גם הבית הפיזי שלי היה לא טוב, וההתנהלות שלי בחיי הבית שלי היו מאוד קשים ולא מאורגנים ובכל דבר היה מטען.
היום, זה בסדר. זה מרגיש בשליטה. זה לא 100 אחוז טוב, אבל זה מרגיש ידוע ובשליטה.
ועכשיו אני יכולה להתעסק בעולם שבחוץ. ולהביא את העומק הפנימי שלי אל הסיטואציות בחוץ, ולעבוד כמו שצריך ולממש את היכולות שלי, וגם כמובן לייצר קשרים עם אנשים. וההשקעה הזאת לא תהיה כמו פעם, היא תהיה עם האג'נדה החדשה, עם הנפש החדשה.
ואם פעם היו אומרים שיש בי משהו מעניין לתרום, אז עכשיו זה יהיה ענק, זה יהיה כבר הגרעין שצמח.. פעם הרגשתי שמעריכים אותי על קצת, על פוטנציאל, על יכולות שמעבר לגיל שלי... היום אני במלואי, היום המילים שלי ברורות, האג'נדות שלי חזקות, האמונות שלי יציבות וגדולות ומלאות עד הסוף, הם כבר לא גרעין. יש לי כוח בשרירים.
היום אני באה להשפיע.
עד היום עוד למדתי, עוד ספגתי, עוד לימדתי את עצמי ואחרים לימדו אותי, היום אני סוףסוף מוכנה לעמוד על הבמה ולהתחיל לפעול.
יש בי המון מה לתרום לאנושות, ואני בטוחה בזה, וזה ארסנל שלם ומניפסט שלם.
ופעם עוד הייתי זקוקה לעולם בחוץ שיבנה אותי, שיעריכו אותי, שיתנו לי תוקף, שיעזרו לי להתפתח. ואם לא היו עושים את זה הייתי כבויה ועצורה, ואז ומחפשת אחרי אחרים שיתנו לי תוקף.
היום כבר התפתחתי, היום אני כבר יודעת את היכולות שלי, אני כבר לא צריכה שידברו עליי או שיאשרו אותי, היום אני מגיעה כדי לדבר את עצמי, ויש לי הרבה מה להגיד. ויהיו אנשים שיעריכו אותי, ויהיו אנשים שלא יראו את היופי, ויהיו גם אנשים שיתנגדו למהות שאני.
אבל אני, לרגע הזה, כל החיים שלי חיכיתי.
הגיע הזמן להשפיע.
פעם כשהייתי פוגשת אנשים ומסגרות שהיו לא מוצלחים בעיניי, הייתי מרגישה שהם העולם "הנכון" ואני הבעייתית והחולמת והפגועה. הייתי מרגישה שאני מקולקלת שאני מרגישה ריקנות או שפשוט נדפקתי כשהסביבה לא נעימה ושמתייחסים אליי רע. ושלי רע וזה מה שיש.
הייתי מרגישה שאין בעולם את הפנטזיות שלי, שאני רק נכשלת בלהסתגל לחיים, שאני צריכה ללמוד להתפשר ורק נכשלת בזה, כי הנה כולם מסתדרים ורק אני לא.
הייתי מתאכזבת מהעולם ומרגישה אשמה על זה, מרגישה זרה בעולם של נורמטיבים. מרגישה שאני תמיד הלא מסתגלת, החרדתית הזאת, שלכולם טוב עם המציאות הרגילה ורק לי לא.
אני כן יודעת להגיד היום שאני אחרת. גדלתי בבית אחר, והייתי ילדה אחרת, אז אני גם מבוגרת אחרת.
אני לא מקולקלת, אני פשוט שייכת למדינה אחרת. אין מה נכון יותר. זאת המדינה שלי. ובמדינה שלי האמת שלי היא האמת הנכונה. וזאת אני וככה אני ואני כן אדבר את האמת הנכונה שלי, וזה לא חוסר הסתגלות, זה פשוט שאני שייכת לעולם שהוא לא נורמטיבי.
ואני מסוגלת להיות במקום של ביקורת על העולם הנורמטיבי.
וממקום בוגר יותר אני יכולה גם להבין שאנחנו רק ממדינות שונות, וכן לראות את הסיבה שלהם להיות מי שהם, שהיא אחרת ממי שאני. אבל! וזה אבל מאוד נחרץ, אם יבוא מישהו ויגיד לי שאני טועה באמת שלי או ינסה לכפות עליי את ההתנהלות שלו, הוא יתחרט על הרגע שהוא פתח את הפה שלו.
זאת תהיה מלחמה ואני לא רואה בעיניים. הילדה הפצועה שהייתי תהיה כלכך שמחה לנהל את המלחמה הזאת, נראה שהיא חיכתה לה כל החיים, נקמת חנונים כזאת. זה בשם כל הרגעים שנאלצתי לספוג התנהלות של אנשים מחורבנים, בשם כל הרגעים שכפו עליי לעשות דברים שהיו רעים לי או שחירבו את האמת שלי. שהשתיקו את מה שהיה לי להגיד והכריחו אותי להגיד את שלהם.
רק תנסו, אתם תסיימו בוכים. והפעם זאת לא תהיה שתיקה רועמת. סיימנו עם השתיקות. סיימנו עם האנטגוניזם הפאסיבי-אגרסיבי.
היום, הילדה הזאת שישבה בשקט וספגה, היום יש לה קול.
והיא לא רואה אף אחד ממטר. נשבעת.
היום היא יודעת שהיא צודקת.
;){kind=link}