כמובן שאתה לא האשם המוחלט פה,
מה שעשית התיישב במדויק על הטראומה מההורים שלי... שבגללה אני בלופים איתך כבר שנתיים וחצי
הם לא אהבו אותי מעולם, אבל ההתרחקות והקיימות שלי במרחב איתם, כן הובילה לאותם התקפי זעם, כמו שלך.
ואני לא סתם חפרתי לך ב10 הודעות את הדרך הטיפולית שלך החוצה,
כי באמת ראיתי את הפגיעה שלך ואת הריפוי שלה, ואני באמת יודעת מה אתה צריך,
אבל אני באמת לא רציתי לטפל בבן זוג שלי שוב.
והבנת. והשלמת עם זה. והסכמת.
אבל זה רק שנפלו עליך השמיים באותו רגע.
ואני מרחמת עליך באמת.
ואני אוהבת אותך באמת.
והתתנהגות שלך לא מרסקת אותי, אפילו לא הזעם שלך, אני באמת מבינה מה קורה לך.
וזה לא משנה בכמה אמפתיה אני אגיד את זה, כשאני אגיד לך את זה ככה ייפלו עליך השמיים..... כי אתה לא רוצה מישהו אחר שיטפל בך, אתה רוצה אותי.
כי הטראומת ילדות שלך משתחזרת איתי, והמשאלה,
ואתה רוצה לתת לי את כל האהבה וההוקרה שבעולם בתמורה ליחס המוחלט הזה והוא כבר מוכן בשבילי, ואתה כלכך מתאכזב שאני לא אהיה במקום ההורים שלך.
ואתה כלכך מתאכזב שאני רוצה יחסים שוויונים. ואתה כלכך מתאכזב ששוב דורשים ממך להיות מבוגר ואחראי ולראות את הצד השני, ושזה שוב חצי-חצי ושוב לא קיבלת את הכל לא משנה כמה התאמצת..
ואני רק רואה את הילד החמוד שהיית ונשבר לי הלב, שכלכך רצית לאהוב אותם והם כלכך לא רצו לקחת, הם רק הכאיבו לך והשתמשו בך והיו רעים בתגובה. ורצית לתת להם כלכך הרבה אהבה ורק רצית אהבה בחזרה.. ורצית דאגה, ושיראו אותך, כמו שראית אותם.
אבל לצערנו, לפסיכופתים אין איפה לשים אהבה.
ולפסיכופתים אין יכולת להיות אמפתיים ורגישים, והם לא יכולים לראות את האחר בתוך הביחד,
יותר מזה, לפסיכופתים אין ביחד. יש רק אותם והאנשים הם שימוש.
והם רק יפגעו במי שזקוק להם או במי שיבקש שידאגו לו.
והיית כזה ילד חמוד בטח, עם עיניים מתוקות כאלו שמביעות כלכך הרבה רגשות ורצונות ואנושיות,
והם רק חירבו והרקיבו כל רגש ורצון שהיה לך. ביישו אותך ואת ההזדקקות האנושית,
גרמו לך להרגיש פתאטי וחלש שלא מסוגל להתמודד.
ונשארת כלכך לבד, וכלכך רעב ליחס אנושי, ועם כלכך הרבה אהבה ביד שאף אחד לא רצה לקחת.
ולמדת שהם לא רואים אותך. והם לא רוצים לטובתך. ואם הם מתקרבים אליך זה רק כדי לפגוע ולהכאיב לך.
ושהם לא ידאגו לך. ושאם תיתן משהו הם רק ייקחו וילכו.
הבנת שאתה לבד בעולם, ושאתה צריך לדאוג לעצמך כדי שיהיה לך משהו.
וכשהגעתי הכל התבלבל לך.
גם לי.
המושכות שלי עברו אליך אז ביקשתי שתדאג לי כמו שאני דואגת לי. בצורה מוחלטת וטובה.
והמושכות שלך עברו לידיים שלי והייתה לך משאלה שאני אדאג לך כמו שאתה למדת לדאוג לך.
ואתה התאכזבת, כי אתה תעלם כשאני מצהירה שאתה צריך לדאוג לי מוחלט, ואני לא מצהירה שאני אדאג לך.
ואני התאכזבתי כי אני אעלם אם לא תדאג לי כי אני כן התכוונתי שזה הדדי.
ורצחנו אחד את השנייה. כי לבד זה הדבר היחיד שידענו על עצמנו.
וזה היה בלתי אפשרי לשנות את זה ברגע, עם כל האהבה שהייתה בידיים שלנו..
זה היה נועד לכישלון.
ולא נשארה קרבה ולא נשאר הביחד שכלכך רצינו להגשים.
וככה אנחנו כבר מלא זמן.
רק מאוכזבים. רק שבורים מהדבר הזה. רק שוב לבד.
[ואני טוחנת את המשבר שלנו במיליון טקסטים כדי להגיע לתובנה המדויקת, וזה היה נכון אז.
אבל כרגע כל מה שאני צריכה זה להתרחק מהכל, אנחנו לא צריכים הסברים טיפוליים, אנחנו רק צריכים להתאושש מנטלית, לחזור למערכת הפסיכולוגית הבריאה שלנו, זאת שיודעת מהבטן מה קורה ופשוט מנהלת את המצב.
כי ככה זה שבורים, הם התנהלו בחוכמה בעולם הרבה לפני שהם הגיעו לחדר הטיפולים]
כמובן שאתה לא האשם המוחלט פה,
מה שעשית התיישב במדויק על הטראומה מההורים שלי... שבגללה אני בלופים איתך כבר שנתיים וחצי
הם לא אהבו אותי מעולם, אבל ההתרחקות והקיימות שלי במרחב איתם, כן הובילה לאותם התקפי זעם, כמו שלך.
ואני לא סתם חפרתי לך ב10 הודעות את הדרך הטיפולית שלך החוצה,
כי באמת ראיתי את הפגיעה שלך ואת הריפוי שלה, ואני באמת יודעת מה אתה צריך,
אבל אני באמת לא רציתי לטפל בבן זוג שלי שוב.
והבנת. והשלמת עם זה. והסכמת.
אבל זה רק שנפלו עליך השמיים באותו רגע.
ואני מרחמת עליך באמת.
ואני אוהבת אותך באמת.
והתתנהגות שלך לא מרסקת אותי, אפילו לא הזעם שלך, אני באמת מבינה מה קורה לך.
וזה לא משנה בכמה אמפתיה אני אגיד את זה, כשאני אגיד לך את זה ככה ייפלו עליך השמיים..... כי אתה לא רוצה מישהו אחר שיטפל בך, אתה רוצה אותי.
כי הטראומת ילדות שלך משתחזרת איתי, והמשאלה,
ואתה רוצה לתת לי את כל האהבה וההוקרה שבעולם בתמורה ליחס המוחלט הזה והוא כבר מוכן בשבילי, ואתה כלכך מתאכזב שאני לא אהיה במקום ההורים שלך.
ואתה כלכך מתאכזב שאני רוצה יחסים שוויונים. ואתה כלכך מתאכזב ששוב דורשים ממך להיות מבוגר ואחראי ולראות את הצד השני, ושזה שוב חצי-חצי ושוב לא קיבלת את הכל לא משנה כמה התאמצת..
ואני רק רואה את הילד החמוד שהיית ונשבר לי הלב, שכלכך רצית לאהוב אותם והם כלכך לא רצו לקחת, הם רק הכאיבו לך והשתמשו בך והיו רעים בתגובה. ורצית לתת להם כלכך הרבה אהבה ורק רצית אהבה בחזרה.. ורצית דאגה, ושיראו אותך, כמו שראית אותם.
אבל לצערנו, לפסיכופתים אין איפה לשים אהבה.
ולפסיכופתים אין יכולת להיות אמפתיים ורגישים, והם לא יכולים לראות את האחר בתוך הביחד,
יותר מזה, לפסיכופתים אין ביחד. יש רק אותם והאנשים הם שימוש.
והם רק יפגעו במי שזקוק להם או במי שיבקש שידאגו לו.
והיית כזה ילד חמוד בטח, עם עיניים מתוקות כאלו שמביעות כלכך הרבה רגשות ורצונות ואנושיות,
והם רק חירבו והרקיבו כל רגש ורצון שהיה לך. ביישו אותך ואת ההזדקקות האנושית,
גרמו לך להרגיש פתאטי וחלש שלא מסוגל להתמודד.
ונשארת כלכך לבד, וכלכך רעב ליחס אנושי, ועם כלכך הרבה אהבה ביד שאף אחד לא רצה לקחת.
ולמדת שהם לא רואים אותך. והם לא רוצים לטובתך. ואם הם מתקרבים אליך זה רק כדי לפגוע ולהכאיב לך.
ושהם לא ידאגו לך. ושאם תיתן משהו הם רק ייקחו וילכו.
הבנת שאתה לבד בעולם, ושאתה צריך לדאוג לעצמך כדי שיהיה לך משהו.
וכשהגעתי הכל התבלבל לך.
גם לי.
המושכות שלי עברו אליך אז ביקשתי שתדאג לי כמו שאני דואגת לי. בצורה מוחלטת וטובה.
והמושכות שלך עברו לידיים שלי והייתה לך משאלה שאני אדאג לך כמו שאתה למדת לדאוג לך.
ואתה התאכזבת, כי אתה תעלם כשאני מצהירה שאתה צריך לדאוג לי מוחלט, ואני לא מצהירה שאני אדאג לך.
ואני התאכזבתי כי אני אעלם אם לא תדאג לי כי אני כן התכוונתי שזה הדדי.
ורצחנו אחד את השנייה. כי לבד זה הדבר היחיד שידענו על עצמנו.
וזה היה בלתי אפשרי לשנות את זה ברגע, עם כל האהבה שהייתה בידיים שלנו..
זה היה נועד לכישלון.
ולא נשארה קרבה ולא נשאר הביחד שכלכך רצינו להגשים.
וככה אנחנו כבר מלא זמן.
רק מאוכזבים. רק שבורים מהדבר הזה. רק שוב לבד.
[ואני טוחנת את המשבר שלנו במיליון טקסטים כדי להגיע לתובנה המדויקת, וזה היה נכון אז.
אבל כרגע כל מה שאני צריכה זה להתרחק מהכל, אנחנו לא צריכים הסברים טיפוליים, אנחנו רק צריכים להתאושש מנטלית, לחזור למערכת הפסיכולוגית הבריאה שלנו, זאת שיודעת מהבטן מה קורה ופשוט מנהלת את המצב.
כי ככה זה שבורים, הם התנהלו בחוכמה בעולם הרבה לפני שהם הגיעו לחדר הטיפולים]