ואז פגשנו את החיים. ואת הזהות שלנו.
התרגלנו לסכיזואידיות שהקפיאה את הטראומה. ואת העצמי שלנו.
בגלל זה התמוטטנו.
כדי לקיים אותנו אנחנו צריכים לקיים את הצד החי שלנו. לתרגל חיים עם אנשים מסביב, ולא סכיזואידיות.
מקרח עברנו להר געש.
כל הרגשות שאמורים להתרגל אליהם 30 שנה, קיבלנו בפריים אחד. וזה כשבשבילנו גם 10% זה יותר מדי רגש.
-
הנפש שלי, היא ידעה בדיוק את מי היא צריכה שיעזור לה להתמודד פה..
היא כל הזמן חיפשה את הBF שלי.. היא כל זמן חשבה עליו. ולא הקשבתי לה...
ולמה הוא?
כי הוא הר געש בעצמו, רגיל לזה, הראה לי שזה בסדר להרגיש. חימם קצת את הקרח שלי..
אבל הוא הרבה יותר ממני.. ובאותה מידה הוא גם מעלים אותי כי אני לא מצליחה להרגיש ולבעוט כמוהו.
אז חיפשתי את הביישנות, ואת הסכיזואידיות, ואת הקרח שירגיע הכל... והתרחקנו לכמה שנים..
ובמפגש עם הבייבי שלי הייתי צריכה שוב את החלק הזה שלי, שמכיר מודל של הר געש.
זה כזה קטע, שהוא הסתכל על הבייבי שלי ואמר שהוא מזכיר את האקס הקפוא שלי,
ואני אמרתי שממש לא, שאם כבר הוא מזכיר אותו, את הBF שלי.. וזה בדיוק העניין.
אני לא כמוהו, הוא מחמם אותי, ואני מקררת אותו. זה העונג שלנו וזה התסכול שלנו.
אני צריכה מישהו שמכיר את הקור שלי, את הסכיזואידיות גם.. אני לא יודעת לצרוח כמוהו את עצמי
הוא צריך מישהי שתעמוד בקצב שלו, בכל המדורה המתפוצצת שהוא.. שתהיה מולו, לא לצידו
אנחנו לגמרי משלימים אחד את השני, אבל אנחנו לא אמורים להיות זוג.. רק קצת לטעום מזה.. אנחנו אמורים לעזור אחד לשני להתנהל עם הבני זוג שלנו.. להתנהל עם עצמנו... וזה מה שתמיד היינו עושים.
הוא גורם לי להוציא את עצמי, כי אם אני לא אדבר את עצמי הוא ימלא את כל החלל.
וזה גורם לי להיות חברתית. וזה גורם לי לצאת מהסכיזואידיות. כי אם אני יושבת בשקט ומכבדים את השקט שלי, זה לא גורם לי להתרומם חברתית...
ואני מתעצבנת עליו שהוא נרקיסיסט שרואה רק את עצמו "ולמה אני צריכה לצרוח את עצמי מולך כי אם אני לא אצרח ואשתיק אותך אני לא אהיה קיימת??" ואני מתעצבנת, ואני משתיקה אותו ומנכיחה אותי. ואז מתרחש הקסם.
ואני, אני לא נותנת לו להיות נרקיסיסט כמו שהוא רוצה.. אני לא נופלת בקסם שהוא עושה על כל הבחורות והבחורים, אני קולטת אותו, מאמתת אותו עם השיט שהוא עושה.. מחנכת אותו, הוא מתלונן לי על אנשים בעולם ואני לא נותנת לו להתבכיין, מכריחה אותו להתמודד עם עצמו, גורמת לו להוריד מהכוח שהוא חושב שיש לו, וללמוד טוב יותר. להשתפר מעבר למה שהוא מצליח.
בחיים שלו הוא המהפנט, הוא המחנך של האחרים, הוא הדמות המוערכת והחכמה.. מולי הוא הילד, אני הדמות הזאת.
הוא כזה נרקיסיסט, מלא בעצמו עד העצם, ובכל האומן שהוא.. ובכל התסביכים שלו ובכל הייסורים שלו ובכל הבעיות שלו ושרק הוא קיים.
הוא מלמד אותי להיות כזאת קצת. להרגיש בנוח להתרכז בי. לצאת מהעוונה ומהביישנות, המחיקה שלו אותי גורמת לי להילחם בו להיות קיימת גם.. גורמת לי להיות אמיצה ולהיות יותר שוויצרית, יותר אני. נרקיסיסטית אני לא אהיה אבל אני כן אצא מהביישנות, מזה שאני נושמת.
וזה הכל בקטע טוב, זה לא רעיל. זה ממש בונה את שנינו.
1.נרקיסיזם. טראומה זוהרת. מוחצנות. לב. אגואיסטיות. העצמי בחוץ.
2.סכיזואידיות. טראומה מנותקת. מופנמות. ראש. האחר קיים. העצמי מוחבא.
ואז פגשנו את החיים. ואת הזהות שלנו.
בגלל זה התמוטטנו.
כדי לקיים אותנו אנחנו צריכים לקיים את הצד החי שלנו. לתרגל חיים עם אנשים מסביב, ולא סכיזואידיות.
מקרח עברנו להר געש.
כל הרגשות שאמורים להתרגל אליהם 30 שנה, קיבלנו בפריים אחד. וזה כשבשבילנו גם 10% זה יותר מדי רגש.
-
הנפש שלי, היא ידעה בדיוק את מי היא צריכה שיעזור לה להתמודד פה..
היא כל הזמן חיפשה את הBF שלי.. היא כל זמן חשבה עליו. ולא הקשבתי לה...
ולמה הוא?
כי הוא הר געש בעצמו, רגיל לזה, הראה לי שזה בסדר להרגיש. חימם קצת את הקרח שלי..
אבל הוא הרבה יותר ממני.. ובאותה מידה הוא גם מעלים אותי כי אני לא מצליחה להרגיש ולבעוט כמוהו.
אז חיפשתי את הביישנות, ואת הסכיזואידיות, ואת הקרח שירגיע הכל... והתרחקנו לכמה שנים..
ובמפגש עם הבייבי שלי הייתי צריכה שוב את החלק הזה שלי, שמכיר מודל של הר געש.
זה כזה קטע, שהוא הסתכל על הבייבי שלי ואמר שהוא מזכיר את האקס הקפוא שלי,
ואני אמרתי שממש לא, שאם כבר הוא מזכיר אותו, את הBF שלי.. וזה בדיוק העניין.
אני לא כמוהו, הוא מחמם אותי, ואני מקררת אותו. זה העונג שלנו וזה התסכול שלנו.
אני צריכה מישהו שמכיר את הקור שלי, את הסכיזואידיות גם.. אני לא יודעת לצרוח כמוהו את עצמי
הוא צריך מישהי שתעמוד בקצב שלו, בכל המדורה המתפוצצת שהוא.. שתהיה מולו, לא לצידו
אנחנו לגמרי משלימים אחד את השני, אבל אנחנו לא אמורים להיות זוג.. רק קצת לטעום מזה.. אנחנו אמורים לעזור אחד לשני להתנהל עם הבני זוג שלנו.. להתנהל עם עצמנו... וזה מה שתמיד היינו עושים.
הוא גורם לי להוציא את עצמי, כי אם אני לא אדבר את עצמי הוא ימלא את כל החלל.
וזה גורם לי להיות חברתית. וזה גורם לי לצאת מהסכיזואידיות. כי אם אני יושבת בשקט ומכבדים את השקט שלי, זה לא גורם לי להתרומם חברתית...
ואני מתעצבנת עליו שהוא נרקיסיסט שרואה רק את עצמו "ולמה אני צריכה לצרוח את עצמי מולך כי אם אני לא אצרח ואשתיק אותך אני לא אהיה קיימת??" ואני מתעצבנת, ואני משתיקה אותו ומנכיחה אותי. ואז מתרחש הקסם.
ואני, אני לא נותנת לו להיות נרקיסיסט כמו שהוא רוצה.. אני לא נופלת בקסם שהוא עושה על כל הבחורות והבחורים, אני קולטת אותו, מאמתת אותו עם השיט שהוא עושה.. מחנכת אותו, הוא מתלונן לי על אנשים בעולם ואני לא נותנת לו להתבכיין, מכריחה אותו להתמודד עם עצמו, גורמת לו להוריד מהכוח שהוא חושב שיש לו, וללמוד טוב יותר. להשתפר מעבר למה שהוא מצליח.
בחיים שלו הוא המהפנט, הוא המחנך של האחרים, הוא הדמות המוערכת והחכמה.. מולי הוא הילד, אני הדמות הזאת.
הוא כזה נרקיסיסט, מלא בעצמו עד העצם, ובכל האומן שהוא.. ובכל התסביכים שלו ובכל הייסורים שלו ובכל הבעיות שלו ושרק הוא קיים.
הוא מלמד אותי להיות כזאת קצת. להרגיש בנוח להתרכז בי. לצאת מהעוונה ומהביישנות, המחיקה שלו אותי גורמת לי להילחם בו להיות קיימת גם.. גורמת לי להיות אמיצה ולהיות יותר שוויצרית, יותר אני. נרקיסיסטית אני לא אהיה אבל אני כן אצא מהביישנות, מזה שאני נושמת.
וזה הכל בקטע טוב, זה לא רעיל. זה ממש בונה את שנינו.
1.נרקיסיזם. טראומה זוהרת. מוחצנות. לב. אגואיסטיות. העצמי בחוץ.
2.סכיזואידיות. טראומה מנותקת. מופנמות. ראש. האחר קיים. העצמי מוחבא.